בזכות השיבה (הליברלית) למסורת היהודית

תשובה למרגלית ושרון (או: בדיקת כיוון להתחדשות היהודית הפלורליסטית)

לאחרונה נפתח ויכוח חשוב ומרתק שנוגע במהותו של מפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בישראל, ומצביע על אתגריו המהותיים. הויכוח התנהל מעל דפי ה- Boston Review בין פרופ' אבישי מרגלית וד"ר אסף שרון, מצד אחד, לבין פרופ' מייקל וולצר, מהצד השני. מרגלית ושרון תקפו את טענתו של וולצר בספרו האחרון (העוסק במקרי-הבוחן של הודו, אלג'יריה וישראל) כי תהליך החילון נכשל מפני ששלל ודחה את המסורת באופן גורף במקום להיכנס להתמודדות פעילה, וביקורתית, איתה. טענתם הכללית של מרגלית ושרון היא כי לא ניתן לעשות שימוש ביקורתי במסורת על מנת לפנות לבעלי נטיות מסורתיות ולהעביר אותם למחנה הליברלי. וולצר הגיב למאמר שלהם, והם השיבו לתגובתו. (ועוד טקסט רלוונטי הוא ביקורת הספר של וולצר מאת תומר פרסיקו.)

מכיוון שבדיון עלו טענות חשובות ומהותיות למפעל ההתחדשות היהודית הפלורליסטית (והאנטי-פלורליסטית) בישראל, אצביע כאן על הטענות המרכזיות שעלו בו – ואדון בהן. להמשיך לקרוא בזכות השיבה (הליברלית) למסורת היהודית

ברית עם היהדות

מאת: מירית די-נור.

צהריי יום קרירים, שלהי אוגוסט, אדינבורו, סקוטלנד. אוחזת בידי כוס קפה מהביל ומביטה מבעד לחלון דירת ה-AIRBNB הקטנה – ארכיטקטורה זועקת היסטוריה ושורשים בכל רמ"ח לבניה ושס"ה רעפיה. הרחובות שזורים בפוסטרים ומודעות של פסטיבל הפרינג' המקומי שנערך לאורך כל חודש אוגוסט אבל אותי מה שמעניין הוא בעיקר לנוח.

רק לפני יומיים הסתיים לו סמינר בוגרים +. הסמינר חתם עבורי תקופה של כמעט עשור שבה המדרשה נוכחת בחיי. תקופה שהחלה בגיל 23 עם תוכנית ההמשך ששינתה את שמה, עוד בימים בהם בית המדרש היה מבנה של גן, המטבח היה בחוץ והדק היה ארגז חול אחד גדול. כמו רבים אחרים, המדרשה על שלל משמעויותיה חדרה עמוק לליבי ולחיי ובמעגליה פגשתי את עמרי. יחד בחרנו, לפני שלוש שנים, להתגורר בירוחם (אחרי שאני הכרתי את היישוב במהלך שנות התואר הראשון בכפר הסטודנטים) תוך כדי שאנו חוברים למעגלים קהילתיים חדשים-ישנים המשיקים וחופפים במידה רבה עם המעגלים המוכרים מהמדרשה.  להמשיך לקרוא ברית עם היהדות

מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת

מאת: תמר גור-קראוזה.

אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו של אדם הוא יום חתונתו. יום נדיר ומרגש, שטומן בחובו הזדמנות גדולה – לעצירה, להתבוננות, לאספת כל אוהבינו סביבנו, הזדמנות לבחור אחד בשנייה קבל עם ועדה. זהו יום שבו אנו נותנים תוקף לבחירה וליחד שלנו, ומקבלים מעין "בוסטר" של אהבה להמשך החיים ואת הידיעה שאנחנו לא לבד בכל הסיפור הזה.

החופה היהודית אמורה להחזיק את כל המרכיבים הללו בתוכה: את הבחירה והעדות, את היחיד והיחד, את הקהל, ההתרגשות, העצב וההודיה. אבל, לצערנו הרב במציאות הישראלית לרוב לא כך נראית החופה. להמשיך לקרוא מרַבָּנוּת לְרִיבּוֹנוֹת

הגדרה כזהות

מאת: אור אליאסיאן.

ההגדרות הזהותיות השונות שלי מתקשות לדור בכפיפה זו עם זו על הנייר. ואף על פי כן, כולן מרכיבות את היותי. אני בוחרת להגדיר את עצמי כאישה, דתייה, לסבית ומזרחית, למרות שאף אחת מן הזהויות הללו לא מתיישבות עלי בדיוק. עם כל אחת אני בוחרת להתכתב ולמקם את עצמי אחרת ביחס אליה.

הזהות שלי איננה סטטית, אני מאמינה שהחיות נמצאת דווקא במתחים שמרכיבים אותה. המתח מאפשר לי להשאר עירנית כל העת. אני יכולה לבחור לוותר על הגדרות, ופשוט להיות מי שאני  – ישות ששומרת שבת, שהמסורת שלה שאובה מעיראק ואיראן ובזוגיות עם אישה אחרת. מבחינה פרקטית חיי ישמרו זהים, עם ההגדרה ובלעדיה. אולם לולא ההגדרה, אני הופכת להיות אוסף של פרקטיקות שאין שום דבר שמתכלל אותם מלבד שמי. להמשיך לקרוא הגדרה כזהות

זגורי, על תנועת הרומנטיקה לא למדת?

הזווית המהותנית של השיח העדתי: מזרחיים אוהבים .vs אשכנזים משכילים
מכיוונים שונים חוזר לאחרונה הנושא העדתי לשיח הציבורי – מ"ועדת ביטון" והדיון סביבה, מדחיפתה של שרת התרבות בהזדמנויות שונות, מהדיון המחודש בפרשת הילדים החטופים מקום המדינה, ועוד. אני מבקש לגעת כאן בזווית אחת ספציפית של השיח הזה – זו שמייחסת לכל אחד מהצדדים תכונות-אופי דומיננטיות (כגון חום ורגש למזרחיים, רציונליות וקור-רוח לאשכנזים). אנשים משני הצדדים אחראים לשיוך הסטראוטיפי הזה, ונראה שכל אחד מאותם דוברים התמקם מאחורי התכונות המיוחסות לו, ובמקום להפריך ייחוס זה, מתבצר בו ועסוק בהאדרתו בהשוואה לתכונות המיוחסות לאחר.
לדוגמה האחרונה אחראי התסריטאי והבמאי המצליח מאור זגורי, בעל טור במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, שכתב ב- 15.7.16 טור שכותרתו "הפנתרים הלבנים", ובמסגרת מתקפתו (המוצדקת בחלקה) על אלה מקרב האשכנזים המזלזלים במזרחיים הצהיר: "אמא אוהבת עדיפה על אמא משכילה." למקרה שמישהו מהקוראים עשוי היה לפספס את המסר, הוא וידא הבנה בהבהירו: להמשיך לקרוא זגורי, על תנועת הרומנטיקה לא למדת?

דרושים שני שותפים – למאבק בזנות

מאת: רפי בינהורן.

ב-18 באוגוסט צוין יום השנה למותה של ג', אישה שעבדה 15 שנים בזנות ושמה קץ לחייה, בעצרת זיכרון ומאבק בתופעת הזנות. מותה של ג' לפני כשנה הצית מחאה לסגירת בית הבושת שבו היא הועסקה – מחאה שאכן הצליחה להביא לסגירת המקום. יש הרבה היבטים מכמירי לב בסיפור הזה. בין היתר זה עצוב וקשה מאוד שרק כאשר אישה מתאבדת בשל עיסוקה בזנות והכותרות בעיתונים מסוגלות להעיד על המתחולל במחשכים, ננקטים צעדים משמעותיים למגר את התופעה.

היבט נוסף שמעלה הסיפור הוא הבעייתיות שבבלעדיות של אנשי שמאל חילוניים בהנפת הדגל במאבק בזנות. השמאל החילוני, שאינו זוכה לפופולאריות רבה, דומיננטי ביוזמות נגד התופעה, ובשל כך נפגעת התמיכה ביוזמות כאלו, המקוטלגות בטעות כמגזריות.

זה מצער. המאבק הזה לא צריך להיות מגזרי. בל נשכח שהיהדות היא חלוצה בהנפת הדגל למיגור הזנות.  להמשיך לקרוא דרושים שני שותפים – למאבק בזנות

התייחסות למאמר התגובה – סדנא דארע חד הוא

מאת: רגב בן דוד

שמחתי על מאמר התגובה של אביתר בן-ארצי, לא רק משום שהציף חזרה למחשבותיי את המחשבות שכתבתי לפני שלוש שנים אודות הנושאים הללו, אלא משום שהוא מאפשר, כדרכם של תגובות ופולמוסים, לדייק ולחדד את המסר. להמשיך לקרוא התייחסות למאמר התגובה – סדנא דארע חד הוא

"סדנא דארעא חד הוא"?: על הקרקע המשותפת (באמת!) של חילונים ודתיים

תגובה למאמר "כשאמונה טפלה ועגלה ריקה נפגשות: על אקסיומות, סמכות ושיח בגובה עיניים" מאת רגב בן דוד

מאת: אבייתר בן ארצי

מבוא

במאמרו החשוב מבסס רגב בן דוד את ההשקפה לפיה הדיכוטומיה בין רבני וריבוני שגויה, והנטייה להשליך אותה על החלוקה הסוציולוגית של דתיים וחילונים היא פסולה. לגישתו, הדיכוטומיה והשלכתה על החלוקה הסוציולוגית מולידות שיח מעוות ומתנשא. לכן, הוא מציע לנטוש את אותן, ולפנות להכרה בכך ש"כל אדם, ולא משנה באיזו השקפת עולם הוא מחזיק, "עושה לעצמו רב"; אנחנו נבדלים רק בזהות הטקסטים שאליהם אנחנו פונים ובזהות הדמויות שבהן אנו מכירים כדמויות סמכות." להמשיך לקרוא "סדנא דארעא חד הוא"?: על הקרקע המשותפת (באמת!) של חילונים ודתיים

חורבן בית המקדש: העדר ונוכחות

מאת: עמרי שאשא

במעגל השנה היהודי מכונה שבת פרשת דברים 'שבת חזון'. זו השבת המקדימה את צום תשעה באב ולכן קוראים בה את ההפטרה מתחילת ספר ישעיה המתארת את חטאי ירושלים ופותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה ועל ירושלים…". במוצאי השבת יכנס צום ט' באב, היום שמוקדש לאבל על חורבן בתי המקדש הראשון והשני.

מה מקומו של בית המקדש בחיים היהודיים שלנו היום? ומה מסמל עבורנו חורבן בית המקדש? אני רוצה להצביע על שני דימויים שהציעה המסורת היהודית להבנת חורבן בית המקדש ובעזרתם לנסות ולענות את התשובה הפרטית שלי לשאלות הללו.  להמשיך לקרוא חורבן בית המקדש: העדר ונוכחות

מרכז הפיצה: היווצרותו של מגזר

מאת: רגב בן דוד

פורסם בגיליון 75 של 'דעות' (יוני-יולי 2016)*

הכותרות לא מסייעות
ערב אחד לפני כמה שנים, במהלך שנת מחקר שאותה ביליתי בניו-יורק, שקדתי  על ספרי אסכולת "היהדות החילונית". לפתע החלה להתגלגל שיחה נינוחה ביני לבין עמיתת-מחקר, אורתודוקסית מודרנית ממוצא אנגלוסקסי, בוגרת תוכנית "רביבים". היא תהתה באוזניי על המונח "קריאה חילונית בתנ"ך" שבו השתמשתי, ואני הסברתי שכוונתי להנחה שהתנ"ך חובר בזמן מסוים ובתנאים מסוימים, שהוא משקף תפיסת עולם מסוימת ושיש לעשות שימוש בכלים אקדמיים כדי לנתח אותו. "יפה מאוד," השיבה, "אבל כך גם אני קוראת ומלמדת תנ"ך". התשובה שלה חידדה אצלי את ההבנה  שהכותרות שבהן אנו משתמשים אינן מסייעות לנו. התחלתי לתהות מה יקרה אם אעקוף את הכותרות, ואתייחס רק לתוכן של הגישה. מהר מאוד התברר שקבוצת האנשים השותפה להשקפותיי גדולה משחשבתי; ושיותר מכך – היא כלל לא חופפת את החלוקות המגזריות המוכרות בחברה הישראלית.
להמשיך לקרוא מרכז הפיצה: היווצרותו של מגזר

הדברים שלא סיפרו לך על חופשת הלידה

מאת: שלומית ראונר-רוזיצקי

כשדורון נולד לפני שנתיים, הוא צרח בלי הפסקה, בערך שלושה חודשים רצוף. בהתחלה עוד חיפשתי את הוראות ההפעלה שלו. הן לא היו במסמך שהוצמד עם לוח קשיח לעריסה בבית החולים  ("אפגר 9.5, מניקה, לא להעיר בלילה, ברזל"), ולמרות שלהרף עין היה נדמה שכן, לא קיבלנו מענה מועיל גם מחבילות הלידה השיווקיות שצנחו עלינו (שלושה חיתולים, שני מגבונים, המון המון דברי שבח על החברה המשווקת ועל השי. בסעיף של הוראות ההפעלה: פנקי אותו בחיתולים שלנו והילד יהיה רגוע. לא עזר). הכי קרוב להוראות הפעלה היו דברי האחות הראשית שכינסה את ההורים החדשים ופירטה להם בסבלנות את כל צבעי היציאות האפשריות בחודשים הקרובים: החל מחרדל וכלה בכוסברה, דרך תיאורים של עוד כמה מאכלים שעד היום אני לא נוגעת בהם. להמשיך לקרוא הדברים שלא סיפרו לך על חופשת הלידה

האם נצליח ליצור 'רצף' גם בשאלות של שמרנות וליברליות?

מאת: רגב בן דוד

סביב מצעד הגאווה והסובלנות ונאום לוינשטיין התעורר שיח ערכי חשוב ונוקב בציבוריות הישראלית, והיו לו הדים משמעותיים גם בתוך קהילת המדרשה (למשל בדבריהם של יבניה ושל נעם גזונדהייט). בשיח הציבורי הזה מצאתי את עצמי לפרקים באי-נוחות, שרק בימים האחרונים התבהרה לי לכדי תובנה. תובנה זו, אם לדלג לרגע לשורה התחתונה, היא שבעוד ששיח הדתיות–חילוניות שלנו כבר מספיק מפותח, ניואנסי ורגיש למורכבות כדי להתעלות מעל לשחור/לבן ולזהות אפשרויות נוספות של גווני-אמצע, הרי ששיח השמרנות–ליברליות שלנו הוא צעיר ולכן סובל מתסמיני שחור/לבן. השאלה החשובה היא אם נצליח לייצר גם בציר הזה תפיסה של גווני-ביניים. להמשיך לקרוא האם נצליח ליצור 'רצף' גם בשאלות של שמרנות וליברליות?

מדוע למרות הכל לא אצעד בגאווה

מאת: נועם גזונדהייט

ה'חצי שקל' שלי בעניין השיח סביב השתתפות השבוע ב"מצעד הגאווה":

אני מאוד יכול להבין את האינטואיציה שדוחפת אנשים שאני אוהב ומעריך להצהיר על כוונתם ללכת לצעוד במצעד הגאווה לאור האירועים האחרונים, גם אני חשתי בה. להמשיך לקרוא מדוע למרות הכל לא אצעד בגאווה

מי מפחד משירה בנקי?

מאת: יבניה קפלון

כבר כמה חודשים שאני מנסה להבין למה הטקסט שאני כותב לכם עכשיו מטלטל אותי כל כך. נראה לי שיותר מכל סיבה, הניסיון למתוח חוט בין האימה ההיא ביום חמישי ההוא באמצע ירושלים, ללב שלכם ולבקשה שתכף אבקש מכם, הוא שקשה לי כל כך. זה מרגיש כמעט מסוכן מדי, ואולי אפילו קצת לא הוגן, לגשת אליכם ככה חשוף ופשוט לצפות, ואולי גם קצת לדרוש מכם, לקרוא בלב פתוח וגם להיענות, ובכל זאת… להמשיך לקרוא מי מפחד משירה בנקי?

תיקון תורה בכל מקום (תשובה לסיון רהב מאיר)

מאת: יונתן נבו

בהופעה טלוויזיונית רהוטה ביקרה העיתונאית סיון רהב מאיר לפני שנה את הכיוונים שאליכם התחילו ללכת תיקוני ליל השבועות לאחרונה. "הם הולכים רחוק מדי", היא אומרת. נעלמה השאיפה לתקן את הפרט והתחלפה בשאיפה לתקן את התורה או אחרים. הצטמצמה הענווה והנכונות ללמוד משהו חדש על חשבון הדחף לשלב כל דבר בתיקון ליל שבועות. להמשיך לקרוא תיקון תורה בכל מקום (תשובה לסיון רהב מאיר)

הפוך, גוטה. לימודי יהדות מחזקים את היהדות החילונית

מאת: רגב בן דוד

התוכנית החדשה ללימודי "תרבות יהודית ישראלית" מעוררת תגובות עזות מכל קצוות הקשת. מאמרו של רמי לבני ב"הארץ" (3.5) טוען שזו מתקפה מתוחכמת כנגד החילוניות, המבקשת לטשטש את מה שעשו האבות המייסדים של הציונות. כהרגלו, הוא יוצא נגד לימודי יהדות באשר הם. אך היכרות מעט יותר מעמיקה עם ההגות הציונית מובילה דווקא ליחס חיובי ללימודי יהדות למטרת זהות יהדות חילונית. להמשיך לקרוא הפוך, גוטה. לימודי יהדות מחזקים את היהדות החילונית

כאשר אבדתי, אלוהים

במגילה העתיקה, מסופר על אישה שהצהירה במצבה שמוכנה היא את נפשה לאבד. אסתר המלכה היהודיה נאלצה לגשת אל המלך ובכך הסתכנה בהוצאה להורג, בדעה שאם תצליח לדבר על ליבו תוכל אולי ורק אולי לגרום להצלת אנשיה וכל העם היהודי. ברגע החלטתה אמרה לעצמה בעיקר, וכאשר אבדתי אבדתי. להמשיך לקרוא כאשר אבדתי, אלוהים

פמניסטית דתיה גם מזרחית

זה לא סקסי כל כך לומר את זה, אבל בתכלס, אני מגיל 11 מנסה להיפטר מהכינוי סקסית (רק לבן זוג מותר), אז בסדר. אני דתייה פמיניסטית מזרחית. להמשיך לקרוא פמניסטית דתיה גם מזרחית

השמאל הישראלי: "ממעמד לעם" – ובחזרה

[פורסם ב"הארץ", 5.1.16: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2814202]

בשנת 1933 פרסם דוד בן-גוריון את החיבור "ממעמד לעם", ובו ניסח את יסודות הממלכתיות ונטישת הסקטוריאליות של זרם הפועלים לטובת הנהגת העם כולו. מאמרו של קרלו שטרנגר (המצטרף לגדעון לוי, ארי שביט ואחרים) מציע לשמאל הישראלי לבצע כעת את המהלך המהופך – מהגמוניה למיעוט הדורש הגנה על זכויותיו. להמשיך לקרוא השמאל הישראלי: "ממעמד לעם" – ובחזרה

מנבואה לכהונה – ובחזרה: השמאל בישראל בין ממלכתיות למגזריות

בשנת 1893 הציע אחד-העם ניתוח מבריק שכאילו נכתב למחנה הליברלי של ישראל בשנת 2016. במאמר "כהן ונביא" הוא מזהה שני טיפוסי מנהיגים – אחד בלתי-מתפשר במאבקו למען האידיאולוגיה החד-משמעית הממלאת את כולו, והשני הפועל בתוך האיזון הנוצר מאליו מתוך הפשרות בין הבלתי-מתפשרים המושכים איש-איש לכיוונו. השני אינו מביא אידיאולוגיה מקורית משלו אלא פועל בגישה פרגמטית לשימור המציאות והסדר החברתי. אחד-העם מכנה את הראשון "נביא" ואת השני "כהן": להמשיך לקרוא מנבואה לכהונה – ובחזרה: השמאל בישראל בין ממלכתיות למגזריות