מחשבות על זיכרון ויציאה לעצמאות

ענבל גרינצוויג

כבר יותר מחודש שאני לוקחת חלק בחבורה מופלאה: חבורה יוצרת עצמאות. יחד עם מוס, יעל ועדי אנחנו מנסים לחשוב כיצד נייצר את העצמאות ממש גם השנה, בתוך כל הנסיבות המוזרות האלו. ובעצם, נעצרתי לחשוב, מה יותר מסמל מתחושת עצמאות את היכולת שלנו כחברה בכלל וכקהילה בפרט, להתמודד עם משברים?

הזמן בו הרגשתי שאני "כל יכולה", שאני יכולה לעשות כרצוני, היה לאחר שאחי התאום אבי נהרג בצוק איתן אי שם בקיץ של לפני 6 שנים. זאת כמובן, לאחר מערבולת של תחושות, שכוללות גם יגון, אבל ועצב. רגשות אלו כפועל יוצא של אובדן או טראומה אינם חדשים לנו. זה המקום הרגשי בו צפוי ולעתים אף מצופה שנהיה. אבל לאחר שנת האבל, זמן התכנסות שההלכה החכימה לתת לאבלים על מנת לחזור בהדרגה לחייהם, ולעכל שהם לעולם לא יהיו אותו דבר, אני דווקא חשתי כל יכולה. התחושה הזו מערבבת בי גאווה ובושה גם יחד – בושה, משום שזה נשמע כאילו "הרווחתי" משהו מהאובדן הכי קשה שחוויתי בחיי, וגאווה, משום שאני יכולה באמת להרגיש את קומתי נזקפת, ואת ליבי מתרחב לו לאיטו. אני יכולה להישאר אני אל מול הכל. האמירה שהכי הפחידה אותי במהלך השבעה הייתה, כשחבר רמז לי שיהיה חבל לא לראות אותי יותר מחייכת. זאת כמובן, הקצנה של חשש מפי אדם אוהב, אבל שמחתי לדעת שהחיוך נשאר אותו חיוך, קצת אחרת.

להמשיך לקרוא מחשבות על זיכרון ויציאה לעצמאות