נר ראשון של חנוכה

מאת: שי גיליס, כחלק מסדרת פוסטים שיעלו בדף המדרשה בחנוכה.

חנוכה הוא חג של נר איש וביתו, אבל בחנוכה של חורף 2001 לא היה לי אף איש קרוב מסביב. וגם לא בית. מדֵי חאקי, סביבה זרה, דירה זרה, שותפים זרים, אי שם בבניין ברמת גן, שלושה חודשים וקצת בצבא. והרגשתי האדם הבודד ביקום.

אולי כל ההדלקות מאז, כבר חמש עשרה שנים, הן תיקון לחג ההוא, שבו כל הצלילים הפכו להיות חלולים בתיבת התהודה הסדוקה שלי.

אבל בתוך החג היה גם חגי. חגי אחד בעולם. חבר יקר ואהוב (עד היום הוא קצת הרב שלי), שהייתי מתקשר אליו בערבים. על אדן החלון דולקים נרות, ואני שר איתו בפלאפון את הנרות הללו, מנסה להדביק בחום האנושי הזה את הסדקים המתרחבים. לומד בדרך משהו על חוטים ששזורים בעמקי הלב.
     *
הנר הראשון הוא לא קונצ'רטו המאורות הטייכמני שמגיע בימים שלאחר מכן. הוא חשוף ושברירי עד תימהון. אין בו אפילו את השגרה השבועית המוכרת, של שני נרות שבת. המקבילה הכי קרובה היא אולי נר נשמה, עם כל הבהלה שנלווה לקונוטציה הזו.
אבל הנר הראשון הוא גם פלא בריאת היום הראשון. הוא ההכרעה השערורייתית ההופכית, של ויהי אור.
אז נכון שהקדוש ברוך הוא גנז את האור הזה לצדיקים לעתיד לבוא, אבל לפעמים אפשר לגלות נטיפים שלו בכל מיני סדקים, שמי היה מדמיין בכלל. ולפעמים, אם זוכים, יש חברים. איזה חגי שכזה, משהו בין רובין הוד לפרומתאוס מודרני, שגונב בשבילנו את האש. עד שיימצא איזה גפרור משלנו בכיס.
     *
בתוך 'השיבה מטיפאזה', אלבר קאמי כותב: "בשיאו של החורף, גיליתי בי קיץ שלא יובס לעולם".
הלוואי. ונגלה בנו, בשיאו של החורף, גם את הכרעת האור הראשון. את הנר ואת הבית.
ונאמר אמן.
כל האור והטוב,
שי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.