ניתוץ המסך

זהו סיפורו של רשף קדש, איש הכרך הגדול שכל חייו מרוכזים סביב מספר בניינים סמוכים זה לזה. אמנם כאשר יישאל מה הוא הכי אוהב לעשות, ישיב רשף כי התחביב שלו זה לשבת בכיסא נח בחצר ביתו הפרברי וכולל דירה צמודת קרקע + 3 חדרים + גראז' ולקרוא ספר טוב, אך גם הוא יודע שבעולם אינטנסיבי שבו כולם מתחרים עם כולם אין לו זמן להיות בבית עם משפחתו. זה בסדר, אפשר להפטיר בציניות, גם משפחתו שלו התרגלה לחיות את חייה בלעדיו.

רשף עובד בעבודה משרדית, בבניין משרדים רגיל ואפור. בכניסה של הבניין תלוי שלט המכריז על המקום כ"זירה של רעיונות גדולים מהחיים", אידיאות. אך המציאות אפורה יותר, תפקידו של מר קדש מסתכם בפיקוח ובקרה על סרט הנע של מוצריו: לבדוק שהמוצר תקין וכל חלק בו יודע את תפקידו, וגם להיות בקשר עם הקליינטים. וכמה שהוא אוהב את זה, כאשר הוא מקיים את מסיבותיו בחדר משרדו – החדר שהפך לו לביתו השני – ובו נמצא מכל טוב הארץ, מכל התבואה באשר היא היכולה לספק את רשף קדש ולהיאחז בקרנות המזבח שבנה במו ידיו.

רשף הוא בעלה של ענת ולהם שלושה ילדים: דגון, אשרת ועשתורת. אנקדוטה מעניינת על המשפחה תלמד שכל הילדים נולדו במזל טלה ואילו ההורים במזל שור. כמו בתחילת כל קשר רומנטי, האהבה פרחה בין רשף לענת, אך בחלוף הזמן כשראתה שבעלה ממלא תפקידים רבים מלבד להיות בעל ואיש משפחה, החליטה ענת לקחת ריבונות על עצמה ולהיות אדונית לגורלה, לא עוד תלויה בחסדי אחרים. היא החלה לצוד ולטרוף גברים שמצאו חן בעיניה, להשתמש בהם ולזרוק. כשתישאל על כך, תגיד שהיא למדה לדאוג לעצמה מכיוון שבעלה – שכאמור לא כל-כך מתפקד כבעל – הפסיק להתעניין בה.

הוא הפסיק להתעניין בה, כי היו לו חיים מעניינים יותר בעבודה. האקלים אמנם כלל היררכיה ונוקשות, אבל העניק נקודות זכות למי שהתמיד בעבודה קשה ובמסירות ללא לאות. וזה השתלם. בתחילה, עסק רשף במחלקת השיווק והמכירות ומהותה הייתה התחככות תמידית ומיוזעת, בלתי אמצעית, עם עם-הארץ, שהיה כמה לקצת חום, אהבה ודיבור בגובה העיניים. הוא זיהה את מצוקותיהם, זכר את קובלנותיהם, קיבל את אמונם והבטיח כי יפעל לשנות זאת בעתיד. התחושה כי במעשיו הוא מועיל לזולת העניקה לו סיפוק, אבל הידיעה כי בונוס מפתה ושדרוג תנאי העבודה ממתין למי שיאמץ עוד ועוד לקוחות ומאמינים, היוו תמריץ לא מבוטל להשקיע בחיי העמל ולזנוח את שאר חייו.

אחרי שהממונים עליו הביעו שביעות רצון מתפקודו, הוחלט להעבירו לתפקיד מטה. משרה ממוזגת, שמרחיקה את העובד מחיי השטח אך מעניקה עוצמה רבה יותר ושליטה יעילה יותר. רק אז הבחין צור ישראל, מנהל מקום העבודה, שמשהו לא כשורה.

על צור אמרו שהוא כמו אדון מאוהב ובעל נכסים, אשר היה רוצה שיאהבו אותו לא בגלל מעמדו הרם, אלא למרות מעמד זה. הוא כמעט ולא נכח במשרדו, אך הקפיד לשמור על עמימות כזו עד אשר כל עובדי החברה חשבו לתומם כי הוא צופה בהם ומאזין להם וכי הוא יודע לבחון כליות ולב, ולכן מוטב שלא להרגיזו. למעשה, צוות מצומצם ונאמן שלו היה מסתובב על הארץ ומנפק דיווחים ל-All mighty boss, בזמן שהאחרון היה לומד בישיבה של מעלה עם החברותא הקבועה שלו.

אבל הפעם באמת היה זה צור שהבחין בשינוי שעובר על רשף. הוא שם לב כי משך הזמן שהאחרון מבלה במשרד הולך וגדל. בתחילת ימיו, היה כמו כולם דופק שעון נוכחות ב-8:00 ומשתדל לצאת ברגע שמחוגי השעון היו בזווית של 90 מעלות והכריזו על השעה שלוש. לאחר מכן, נשאר חצי שעה-שעה מאוחר יותר בעבודה. הוא הסביר לכולם כי העבודה שלו על הפרויקט התורן לא תניח את דעתו עד שיסיים את המלאכה, ולרוב השתמש בביטוי "אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום". עבר זמן וגם עובדי הניקיון, שבאים לנקות בלילות את הלכלוך שהצטבר במשרד במהלך היום, כבר הכירו את מיודענו. לא תהיה זאת מליצה לומר שכל דקה מסדר יומו של רשף קדש הוקדשה לעבודה. היום קוראים לזה וורקוהוליות, פעם זה נתפס כשיגעון.

יום שישי אחד, כשלא הייתה נפש חיה במשרדים, ניצבו להם שם שניים: צור ישראל ורשף קדש. האחרון לא ידע על קיומו של הראשון, בעוד שהראשון צפה בו ורק חיכה לרגע התוכחה. ופתאום דפיקה בדלת. "מי שם?" שאל-נלחץ רשף, חושש שבאים לשדוד אותו. "שבת שלום אבו-דגון, איכה?" השתמש צּורי בטריק הלעוס שבו הוא עושה את עצמו כתמים, בעוד שכולם יודעים שהוא לא כזה. "הו, הנה אתה. מה אתה עושה בשעה כזאת של בין השמשות? כבר מאוחר! לך הביתה ותנוח". "אין לי בית" השיב רשף. "מה זאת אומרת?" "אין לי מה לחפש שם. זה רחוק ממרכזי הבילוי בעיר, הנוף משעמם וחסר ייחוד ואשתי וילדיי לא סובלים אותי". "אז אולי תלך ותשכור חדר בבית מלון ללילה, העיקר שלא תימצא בערב שבת מתכתב במייל עם הקולגה מעבר לים. תגיד לו שגם לך יש חיים", ניסה זה הבוס לקטוע את רוטינת הבהייה-מול-מחשב של מר קדש ולגרום לתפנית בעלילה. "מי מולך אצלך עכשיו? העבד לעבודה שמתפתה לחשוב שבהבל פיו הוא מסוגל להיות נקי מכל התחייבות לזולת או האדם הנתון במסגרות אך מסוגל להתנייד בין אחת לשנייה? עבור מי אתה מקריב את אשתך, את ילדיך, את רצונותיך, תחביביך ומאווייך עבור עוד העלאה במשכורת או עוד כבוד, שררה והנאה שיתלוו לתפקיד?! אינך שם לב שכל נזמי הזהב והכסף שאצלך הם סימן הזיהוי האולטימטיבי לכבילתך למערכת הזאת, לעגל הזהב הזה, שנהפך במו ידיך לתכלית במקום כאמצעי?".

העובד המסור והחרוץ שמשפטי תשובה היו אצלו במצב היכון במוחו בדרך-כלל נאלם דום. לא הצליח להעביר את חוסר-האונים שלו והתדהמה לדיבור, אך פרצופו סיפק הצצה מעניינת למצבו הנפשי המעורער, ודמעות החלו זולגות מארובות עיניו. מגן אבות לא שבע שלום ונחת, אלא בעיקר אמפטיה וייאוש. אינו יודע אם דבריו נפלו על אוזניים קשובות או שמא הן ערלות המה, על כן העדיף לצאת מהחדר ולהספיק להתכונן לשבת.

ובפינת החדר מכונס בעצמו אדם, שזה הרגע נפגש פנים אל פנים עם הבוס, דבר לא מקובל בחברה שבה עבד, ולא מסוגל להפסיק את הבכי. ובאחת הפעמים הוא מבחין במסך המחשב שעדיין ממשיך להבהב ומנסה לפתות אותו. לפתע הוא מתרומם ומסתער על שולחן העבודה שלו והופך אותו על פניו, אקט סמלי שמסב מעט בלגאן. ביודעו כי לאורח חיים קיצוני דרוש שינוי קיצוני, מחליט רשף קדש לנתץ את הווייתו הנוכחית, למחוק את אשר עשה ולתקן את דרכיו. הוא מחליט להשליך את מסך המחשב מחלון משרדו אל עבר קרקע המציאות. באותו הרגע הזמן עמד מלכת, שום קול לא נשמע, השמש שקעה לה ודממה שלטה בכל. ורשף קדש, גיבור הסיפור, התקשה בעצמו להחליט האם הרגע הזה הוא דבר מבורך או מקולל. הוא נותר חסר מילים.

מאת

איתמר מרגלית

איתמר מרגלית

בן העמק, משתדל להיות מענטש וחביב על הבריות. מאמין שלא בכח ולא בחיל משיגים דברים אלא ברוח ושדרך ארץ קדמה לתורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.