היסטוריה, חירות וגאולה במשנתו של קרל מרקס

כולנו עבדים?? כולנו עבדים?

"האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים",[1.רוסו, 'האמנה החברתית', עמ' 1.] כך פותח אחד מההוגים הגדולים של רעיון הליברליזם, ז'אן ז'אק רוסו, את חיבורו הפוליטי החשוב 'האמנה החברתית'. הנחתו הבסיסית של רוסו מניחה את רעיון החירות – בני אדם הם בני חורין מטבעם, אך החברה המושחתת היא זו שמונעת מהם לממש את פוטנציאל החירות הקיים בהם, מדכאת ומכפיפה אותם לצרכיה. רעיון זה היווה השראה למהפכות גדולות בהיסטוריה המודרנית, במיוחד זו הצרפתית והאמריקאית. גדולי האומה האמריקאים הגדילו לעשות וקבעו כי חירות זו שבני אדם זוכים לה הינה זכות טבעית ומוצדקת מאליה, טבועה באדם מידי האל וכרוכה ומותנית גם בשיווין בסיסי: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר".[2.מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית.] הנחה תיאולוגית זו נראית זרה כיום לאדם הלא מאמין, אשר אוחז בעמדה אתיאיסטית (או לפחות אגנוסטית) ורואה ברעיון החירות רעיון אנושי גרידא, אשר האדם יכול לפתח ולהצדיק מתוך שכלו ותרבותו שלו. גם לאדם המאמין רעיון זה יכול להיראות מופרך וקשה להצדקה, שכן חלק מהדרישות כלפי האדם המאמין (לפחות מבחינת הדת הממוסדת) הוא לשעבד את רצונו הפרטי לרצון גבוה יותר של בוראו. רעיון החירות, אם כן, הוא רעיון מורכב הזקוק להצדקה בעולם בו ישנם רבים שאינם מאמינים בחירות הנוגדת את אורח חייהם, ואת המוכר להם מההיסטוריה האנושית בה רוב האנשים חיו במצב כזה או אחר של עבדות.

לשנה הבאה בני חורין?

ההיסטוריה האנושית כרוכה בקשר בלתי נפרד עם מצב העבדות והניסיון לשנותו. הסיפור המכונן של המסורת היהודית – סיפור יציאת מצרים, הוא סיפור אשר מניח במרכזו את השאיפה של בני ישראל לחירות. סיפור זה היווה השראה לעמים רבים אשר שאפו אף הם לממש את שאיפתם העמוקה לחירות. רעיון החירות כרוך אם כן במסר אוניברסאלי המתורגם בין היתר במסורת הדתית לרעיון הגאולה. לפי רעיון זה, אשר מופיע בתרבויות ומסורות שונות, ישנו הבדל עצום בין האופן בו בני האדם חיים כעת לבין האופן בו ההיסטוריה האנושית אמורה להסתיים. יש תכלית להיסטוריה, שסיפורה הוא ההשתחררות של המדוכאים וניצחונם על המדכאים אותם, ולכן על האדם לשאוף אופטימיות מהאמונה בכך שמצבו הנוכחי הוא רק שלב בדרך אל הגשמת חירותו המלאה. "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים",[3.רוסו, 'האמנה החברתית', עמ' 1.] כך פותח אחד מההוגים הגדולים של רעיון הליברליזם, ז'אן ז'אק רוסו, את חיבורו הפוליטי החשוב 'האמנה החברתית'. הנחתו הבסיסית של רוסו מניחה את רעיון החירות – בני אדם הם בני חורין מטבעם, אך החברה המושחתת היא זו שמונעת מהם לממש את פוטנציאל החירות הקיים בהם, מדכאת ומכפיפה אותם לצרכיה.*

לפילוסוף המפורסם בן המאה ה-19, קרל מרקס, ישנה גרסא מרתקת משלו לסיפור הגאולה והחירות האנושי. מרקס היווה מקור השראה ובסיס הצדקה תיאורטי לאחת מהאידיאולוגיות והתנועות הפוליטיות המשפיעות ביותר בהיסטוריה – הסוציאליזם הדיאלקטי, יצר מערכת פילוסופית שלמה אשר מעמידה במרכז את השאיפה של האדם לשחרור משעבוד. לא שחרור כיחיד, אלא כחלק מקולקטיב כללי ורחב מימדים- הפרולטריון, אשר מצוי במצב תמידי של שיעבוד כתוצאה מהמערכת הכלכלית חברתית הכובלת אותו לצרכי המעמד השליט בחברה- האצולה והבורגנות. אלו מנצלים ללא הרף את הפרולטריון במטרה להשתמש בו ככוח עבודה ותו לא, ולהביא בעזרת כך לשליטתם במערכת הכלכלית העולמית. השקפתו הדטרמיניסטית של מרקס בדבר ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה, אותה הוא שאב מהפילוסוף הגרמני שקדם לו במקצת, ג. ו. פ הגל, מניחה כי העבדות היא מצב בסיסי הנובע מתחרות בלתי מרוסנת על אמצעי הייצור הדרושים תמיד למחייתם של בני האדם והצורך לשעבד אנשים אחרים על מנת להנציח מצב זה. עם זאת, טוען מרקס, מצב זה אינו נצחי אלא זמני, וחוקיה של ההיסטוריה (שבבסיסם הם חוקים כלכליים של ייצור, היצע וביקוש) יביאו לכך שהמבנה הבורגני-קפיטליסטי הנצלני יקרוס לתוך עצמו מתוך הסתירות המובנות בו, ויביא למהפכה אשר תסתיים בניצחונו של הפרולטריון המדוכא ובהיעלמותם של הבורגנים המדכאים. כך תגיע לקיצה ההיסטוריה במובנה הבסיסי, ה-'טרום היסטורי' (אשר מה שמניע אותה הוא מלחמת המעמדות התמידית שבין המנצלים למנוצלים) ויחל עידן חדש בעולם, עידן של שוויון, חירות ואחווה.

מה מניע את האדם לפעול בהיסטוריה?

תפישתו של מרקס את ההיסטוריה כנעה לקראת תהליך של 'גאולה' (לא במובן המשיחי-דתי שלה, אלא במובנה החילוני-פוליטי), קרי, תהליך של שחרור מעבדות וחירות ושוויון לכל, מהווה מקרה בוחן מעניין ליכולת 'לתרגם' רעיונות דתיים להשקפות עולם חילוניות. למעשה, עיקר המוטיבציה של מרקס היא לעשות בדיוק זאת – להראות כיצד רעיון הגאולה בהיסטוריה אינו מושג ע"י התערבות והשגחה אלוהית, אלא ע"י גאולה עצמית של האדם, במילה אחרת- מהפכה. כאמור, תפישתו של מרקס מבוססת על זו של הגל, אשר טען כי כלל האירועים שמתרחשים במציאות מהווים למעשה חלק מתהליך רב שלבי המביא את האנושות כולה בהדרגה לקראת הכרה מושלמת של האלוהות, ר ומתגשמת באמצעות הפעילות האנושית בהיסטוריה. רעיון תיאולוגי זה הנובע מתוך מקורותיו הנוצריים של הגל, היווה מבחינת מרקס את ה-'סדין האדום' שכנגדו מכוונת כל תפישתו הבנויה כהיפוך ושלילה מלאים של תפישת הגל, דווקא משום שהושפע ממנו כה רבות. אם אצל הגל האדם הוא למעשה כלי יוצר בידי האל המאפשר את התגלותו בהיסטוריה, אצל מרקס האדם לוקח את תפקיד האל והופך לגואל של עצמו. כך, אם אצל הגל השלמות האנושית, החברתית, הפוליטית והדתית מתגשמת באופן מלא באמצעות הפעילות האינטלקטואלית-פילוסופית של התבונה אשר נעה לקראת הכרה מלאה של המציאות, אצל מרקס מה שמניע את הפעילות האנושית הוא מהותו של האדם לא כיצור חושב, אלא כיצור יוצר (Homo Faber). האדם פועל בהיסטוריה על מנת לייצר דברים ההכרחיים למחייתו, כאשר צרכיו החומריים הם המניעים אותו בתהליך היסטורי הדרגתי לפתח את כלל התרבות והחברה האנושית.

בשלב מסוים, אליבא דמרקס, מגיע האדם לשלב בו הוא צובר יותר מכדי הדרוש למחייתו, ומתחיל ביצירה של מערכת סחר חליפין המגדילה את הטוב הכללי. כתוצאה מכך, הוא צובר עוד ועוד רכוש ומגדיל בהדרגה את אמצעי הייצור שלו, עד שמגיע לשלב בו הוא יכול להשתמש באנשים אחרים על מנת לפתח עוד ועוד מוצרים ולצבור עוד ועוד הון, אותו הוא משקיע באמצעי ייצור חדשים וכן הלאה. תוצאה הכרחית של פעילות זו היא התפתחותם של 'יחסי הייצור'- המשפט, הפוליטיקה והכלכלה המאורגנת אשר מבנים ומקבעים את תהליך הייצור על הניצול שבו. יחסים אלו הופכים בהדרגה למה שמרקס כינה 'בניין העל', קרי מערכת של ערכים, נורמות ואמונות אשר מבטאות לכאורה אמת ביחס לעולם מבחינה דתית, פילוסופית, תרבותית וכו' אך למעשה מהוות רק ביטוי למערך יחסי הכוחות הקיים בתהליכי הייצור. מצב זה מאפשר להציג את מערך יחסי הכוחות כגזירת גורל הכרחית, ולא כמציאות מעוותת שאפשר, ואף צריך, למרוד בה על מנת להגיע למצב של שחרור האדם. לכן, המפתח עפ"י מרקס לגאולת האדם היא[3.וההיסטוריה בכלל, שהיא אינה אלא 'דברי ימיה של מלחמת המעמדות'.] ההבנה כי מעצם מהותו כאדם יוצר, הוא יוצר גם את המבנים והכלים המדכאים אותו )הדת, הפילוסופיה, החינוך, הכלכלה, המשפט והפוליטיקה( ולכן הוא גם זה שיכול להרוס אותם, או למעשה למרוד נגדם. כל שעליו לעשות הוא להתעורר מהאשליה בה הוא חי, להתאגד ולשנות את המערכת הכובלת אותו למצבו הנוכחי הדכאני 'מבפנים'. הגאולה, לפי מרקס, לא רחוקה לבוא, אלא מתרחשת ממש לנגד עיניו ובתקופתו, ובא לציון גואל.

במבט מפוכח לימינו…

חזונו האוטופי של מרקס כשל. רוב מדינות העולם המערבי (כולל בריטניה וגרמניה בהן חי ופעל) בחרו לממש את החירות לא בדרך הסוציאליזם והשוויון, אלא בדרך הדמוקרטיה הליברלית והמשטר הקפיטליסטי. מדינות אלו מעניקות לאדם טווח פעולה רחב יותר, על חשבון דאגה נמוכה יותר לצרכיו, מתוך אמונה כי האדם תמיד יפעל למקסם את האינטרסים שלו ובדרך זו יצליח להביא גם לרווחת הכלל באמצעות השוק החופשי ומנגנון ההיצע והביקוש של 'היד הנעלמה'. לפחות על פניו, נראה כי לתפישה זו.[4.אשר מבוססת בעיקרה על משנתו של התיאולוג הסקוטי בן המאה ה-18 אדם סמית'] יש יתרון מעשי כביר ביחס לחברתה הסוציאליסטית מבית מדרשו של מרקס. אך האם בפועל תפישה זו אכן מעניקה לנו יותר חירות? לפחות על פניו, התשובה היא כן. אנו פועלים ונעים בחופשיות על פני המרחב הגלובלי יותר מאי פעם. אמצעי התקשורת והתחבורה החדישים מאפשרים החלפה של מידע וסחורות במהירות שיא, והעולם הופך ל-'כפר גלובלי קטן'. אך כיצד מתנהל בפועל הכפר הזה? האם החירות היא אכן הערך העומד לרגליו? האם מערכת זו מאפשרת לנו להיות בני חורין?

בחברה של ימינו, אנו עוסקים בעיקר בצורך להתפרנס למחייתנו, על מנת שנוכל לשלם עבור השירותים והמוצרים אותם אנו צורכים מהשוק כחלק בלתי נפרד מחיינו :מזון, לבוש, דיור, תקשורת, תחבורה ואף השכלה (שאמורה לסייע לנו להתקדם במדרג החברתי) ובידור (המאפשר לנו להפיג את המתח הגבוה הכרוך בצורת חיים זו). כתוצאה מכך, חיינו מתנהלים רוב הזמן בתפר שבין צריכה חומרית לבין השכרת כוח העבודה שלנו לאנשים אחרים תמורת תשלום. אפשר אף להגיד כי הפכנו מאדם יוצר לאדם צורך (Homo Consumerus). החברה שלנו עוסקת רבות במוצרים שאנו רוכשים ומשתמשים בהם, אשר הופכים לסמלי סטטוס מעמדיים- המותגים. אנו גדלים לתוך חברה שבה לרוב אנשים שופטים אחד את השני על פי המראה החיצוני וה'ריהוט' הנלווה אליו, ותופשים אחד את השני באופן פונקציונאלי כאמצעים למימוש הצרכים האישיים שלנו. תרבות הצריכה אשר מנסה להעניק לנו את האשליה לפיה נגזר עלינו לחיות בעולם בו שיקולי הרווח וההפסד יהיו לציר המרכזי עליו מתנהלים חיינו, מַבְנָה לשם כך מערכת שלמה של מושגים וערכים. האדם, לפחות לכאורה, הוא הנמצא במרכז קיומו בעולם. האם זה אכן כך?

אתגר השיבה אל המסורת- שבירת הניכור:

אחת התופעות שמרקס הצביע עליהן כמרכזיות בתהליך החברתי היא הניכור. האדם בעידן הקפיטליסטי לא מייצר את הדרוש לקיומו, אלא מייצר עבור ערך עודף של מישהו אחר. כתוצאה מכך, הוא הופך מנוכר לתוצר העבודה שלו אשר ממילא לא הוא בחר ליצור ולא הוא שנהנה ממנו, וכך גם לעצמו ולזולתו. במצב של ניכור לא יכולה להתקיים חירות, אלא שעבוד. האדם המנוכר אינו בן חורין, והדרך היחידה שבה הוא יכול לממש את חירותו היא באמצעות שבירת הניכור. בעולם המערבי, הגלובלי ורחב הידיים, שבו לכאורה כל האופציות פרושות לפנינו, הניכור משחק תפקיד מרכזי בחיינו יותר מאי פעם, בין היתר כתוצאה מהתפרקותן של הקהילות וצורות החיים המסורתיות. מכאן עולה השאלה מה ליהדות ולזה? האם היהדות צריכה לשתף פעולה במשחק הצרכני המנוכר או שמא היא יכולה וצריכה להציע דרך אלטרנטיבית, בה האדם מצליח לממש באופן מלא יותר את פוטנציאל החירות שלו?

לדעתי, התשובה לכך היא חד משמעית כן. אתוס החירות היהודי, שראשיתו ביציאת מצרים והמשכו באירועים היסטוריים נוספים, מהווה מבחינתי מקור השראה למחויבות של היהדות לערכים אחרים, אשר אינם שמים במרכז את הפרט כחוליה בודדת אלא את אפשרות המימוש שלו דווקא כחלק מקולקטיב בריא, בו הוא מרגיש חלק אינטגראלי ופועל מתוך תודעת אחריות ולא מתוך תפישה צרכנית מנוכרת. בין הסוציאליזם המרקסיסטי אשר מנסה להקטין את מקומו של האדם הפרטי לנוכח ההיסטוריה כולה מחד גיסא, ובין הקפיטליזם האינדיבידואליסטי אשר מנסה לשמר את חופש הפעולה של הפרט גם על חשבון רווחתו ורווחת הכלל מאידך גיסא, עומדת העמדה המסורתית היהודית אשר מבינה כי הן ההיסטוריה והן החברה הן חלקים אינטגראליים ובלתי נפרדים מזהותו של האדם, ושתיהן מסייעות בעיצוב הזהות האישית שלו הן כפרט והן כחלק מקולקטיב. ככלל, העמדה היהודית המסורתית ביחס להיסטוריה, תמיד ראתה את התרחשות האירועים לא כאוסף מקרי של עובדות פרטיות הנובעות מאינטראקציות חד פעמיות שבין אטומים בדידים, כי אם כתהליך של שיפור והתמדה השואפת לתקן עולם. בתהליך זה לפרט ישנה חשיבות עצומה כחלק מהקולקטיב ולא במקומו , וכל זאת על מנת שיצליח להביא את עצמו לדרגה של חירות אמיתית, מתוך הבנת הייעוד והאחריות שלו בעולם ומתוך הרצון להגשימו, באופן המאפשר לו לעמוד איתן גם מול פגעי הזמן. שנאמר: 'עבדי הזמן- עבדי עבדים הם, עבד ה'-לבדו הוא חופשי'. לשנה הבאה בני חורין.

מאת

עמרי דינור

עמרי דינור

"בן 32, פילוסוף ומורה בנשמתו ובהכשרתו, תושב ירוחם, נשוי למירית ואב טרי מאוד לתאומים. בוגר המדרשה מזה מספר שנים, עוסק בחינוך, התחדשות יהודית ויזמות חינוכית וחברתית במספר מסגרות. כותב כמעט קבוע ב-'דעת פרת' מיומו הראשון. מאמין שאפשר לתקן".