לכוחו המשחרר של ניפוץ האלילים

"כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך – כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו" [רמב"ם, משנה תורה, א, הלכה י"א].

מרובים הם המדרשים והסיפורים על אברהם אבינו, שכדי להגיע לבשורת המונותאיזם היה צריך להתחיל בכפירה באמונה המוגנת של תקופתו – האמונה בפסלים ובצלמים. האגדות מייחסות לאברהם גם התנצחויות תיאולוגיות עם אביו, עם המלך נמרוד ועם שכניו.[1.ראה למשל: פרקי דרבי אלעזר פרק כו; בראשית רבה, לח, יג;] במדרשים, סיפור יציאתו לחופשי של אברהם מתחיל לא בקריאה אלוהית חיצונית "לך לך" – אלא בשינוי שמתחיל בהכרה של אברהם, ורק לאחריה הוא מסוגל בכלל לשמוע את הציווי האלוהי. הרמב"ם מדגיש סביב מדרש זה את העובדה ששבירת הצלמים, מה שמכונה בלעז איקונוקלאזמה, מתרחשת במסגרת דיון פומבי. אברהם מוכיח את בני אור כשדים ושוחט את הפרות הקדושות של תקופתו. שחרור עבדי הזמן של תקופתו של אברהם דרש פגיעה מתמשכת בסמלים וברגשות הרבים, שרק לאחריה יכלה לבוא החירות.

כלל גדול יש להסיק מסיפורו של אברהם – כדי להיות חופשי, צריך לנפץ מדי פעם (מבחינה סמלית) פסילים שמייצגים את עבדות הזמן. התובנה הזו גם מתבררת לנוכח ההבנה שהשיעבוד הקשה באמת הוא זה שאינו גלוי ועל פני השטח. עבדות הזמן הקשה ביותר היא זו שחמקמקה וקשה להצביע עליה. כמו במשל המערה של אפלטון או הסרט מאטריקס, השחרור מכלא כזה כה נדיר שלעתים קרובות זקוקים האנשים לאדם חיצוני – שממש יכפה עליהם את הידיעה בדבר כבלי השעבוד. את מה שעושה מורפיוס לניאו במאטריקס עשה אברהם לאנשי זמנו עת ניפץ את הפסלים והוכיח כי אין ראוי לעבוד אותם.

ניפוץ אלילים בחברה חופשית

הלחימה בעבודה זרה של פעם אולי דרשה פעולה פשוטה – שבירת פסל. הפסלים והצלמים של ימינו הם מורכבים יותר. הם לא בהכרח עצמים פיזיים במרחב. הם יכולים להיות גילויים שונים של עבודה זרה המתקיימים במפגש בין בני אדם. העגל שבני ישראל סגדו לו לאחר מעמד הר סיני היה עשוי מזהב אך עגל יכול להיות עשוי גם מרעיונות או תפיסות שמקבלים את אמיתותן מבלי לבחון אותן.

חירותה של חברה, אם כן, מתבטאת כאשר יש לה יכולת לחשוף ולשלול היבטים של עבדות זמן. עם ריבון איננו רק עם שיש לו ממשלה, פרלמנט, צבא ובית משפט משלו – אלא עם שבניו אינם משועבדים לעבודה זרה. הצרה היא שלעתים קרובות הדרך לעבדות-זמן נולדת דווקא מתוך הכוונות הטובות ביותר. כפי שאראה בהמשך, אותם אפיקים שנועדו לשחרר ולגאול בני אדם הופכים בקלות רבה לעבדות חדשה. בפרשת העגל ביקשו בני ישראל ""אלהים אשר ילכו לפנינו" ומצאו את עצמם משתחוים וזובחים ל"עגל מסכה.[2.שמות לב, א-ח.] פרידריך האייק הדגים בספרו "הדרך לשיעבוד" כי הדרך לטוטאליטריות של היטלר ומוסוליני עברה בתהליך רעיוני בו שוב ושוב האמינו בני אדם תמימים כי מתוך השתעבדות לכורח מדיני ישחררו את עצמם. את אותם תהליכים בדיוק אפשר לעבור גם כאן, בישראל של 2013, אילולא יהיו לחברה מנגנונים חזקים ועמידים היודעים להבחין ולנפץ אלילים לפני שאנשים יחלו להשתחוות להם.

ניפוץ אלילים מסחריים

"והמונים המונים חצי אוטומטי, הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל"
(מאיר אריאל, חיית הברזל)

צד אחד של עבדות הנידון בתקופתנו בהרחבה הוא עבדות- הזמן שמאפיינת את חברת המערב הקפיטליסטית – עבדות הכסף, עבדות צריכה ועבדות רייטינג.[3.אגב, הייחוס של העניין למערב הוא טיפה מטעה, כי חלק מהמקומות המשועבדים ביותר בימינו לתופעות אלו הם בכלל במזרח אסיה – למשל יפן, דרום-קוריאה וסינגפור.] על אף שמעטים מאיתנו מתנגדים להשלכותיה הטובות של הגלובליזציה (בשיפור המסחר וביכולת להפיץ רעיונות וטכנולוגיה ברחבי העולם), רבים מאתנו מרגישים שהיא מביאה איתה אתגר אדיר על היכולת לחיות חיים בעלי משמעות. יחד עם השפע החומרי והרעיוני באה גם סכנה להידרדרות ורדידות של חיי התרבות שלנו. איני רואה צורך להרחיב בסוגיה, מלבד המאמר המוסגר כי אותה צרכנות וארגון החברה על בסיס יוזמה פרטית נולדה גם היא מתוך ניפוץ אלילים – בעבר היו אלו האלילים של המלוכנות והפאודליזם, ודווקא הקפיטליזם היה זה שהצליח להחריב עדי- יסוד. למרות הכל גם אלילות הממון והצרכנות החלו במטרה חיובית.

ניפוץ אלילים של עם ריבון

"ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?"
[מאיר אריאל, מדרש יונתן]

עבדות-זמן אחרת שדנים בה לעתים תכופות היא זו שנולדת מתוך השתעבדות ללאום ולמדינה. חשוב להדגיש – לא עצם ההשתייכות ללאום היא זו שמסכנת את חירות בני האדם, וגם לא הקרבה והאחווה שמאפיינת השתייכות כזו. השעבוד נוצר כאשר הופכים את המדינה מכלי, מאמצעי להבטחת ביטחונם וסיפוק צרכיהם של בני האדם, למטרה בפני עצמה.[4.ראיית המדינה כראשית הגאולה היא תפיסה שניצבת בפני סכנה מתמדת של התדרדרות לעמדה זו. לא משום שהיא נובעת ממנה לוגית, אלא משום שפסיכולוגית היא ממלאת את אותה פונקציות. אולם כשם שלפתח חטאת רובץ, כך גם ניתן למשול בו] כך גם ביחס לאדמה, לטריטוריה – מאיר אריאל רומז על כך כשהוא מציג את החובה להתנהג באופן מוסרי כתנאי לפני שממהרים "לקחת עוד ועוד אדמות". הרדיפה אחר טריטוריה כיעד העומד בפני עצמו ולא ככלי למשהו אחר הופכת לשעבוד כבד דווקא משום שהיא נותנת אשליה של חופש – אותה חוויה "בתולית" של התחברות לאדמה הופכת למסך עשן שמסתיר את הצדדים הרעים של אותה השתעבדות.

ניפוץ אלילים בקהילה קטנה

אולי מתוך החשדנות שלנו ביחס למדינות וביחס לחברת הצריכה, מתרבה בתקופה האחרונה הקריאה לחזור לעולם של קהילתיות. רבים במדרשה העלו על נס את כוחה של הקהילה, ככזו שממלאת את חיי היחיד בכל טוב אך מהווה "דרך אמצע" טובה המונעת גלישה לקיצוניות.[5.ראה למשל "למען אחי ורעי: הזדהות עם קהילה כדרך אמצע בין קיצוניות אינדיבידואליסטית וקיצוניות דתית-מטפיזית", רגב בן-דוד, דעת פרת 9, דצמבר 2011.] היא מצליחה לבטא אלמנטים של ערבות הדדית ואחווה מבלי שאלו ידרדרו ללאומנות, לפאשיזם ולהדרה.

כוחן של קהילות לאורך זמן נשען על מוסדות – קיבוץ, ישיבה, בית הוועד, קן או סניף המפלגה. ואותם מוסדות, כאשר נותנים להם ערך וכוח בפני עצמם ולא כאמצעי לקיום של משהו אחר – מהר מאוד יכולים להפוך לעבודה זרה מסוג אחר. יש לומר אמנם סכנותיה של הקהילה הן מצומצמות מאלו של המדינה ויכולתה להזיק פחותה יותר, אולם בעייתה הגדולה היא שאדם הרגיל לראות בקהילה את כל עולמו, יתקשה מאוד להסתדר בחוץ. יוסי איתן, עורך האתר "ויהי אור", מיקד את ביקורתו בחברה החרדית (אליה הוא שייך) בדיוק בהיבט זה, כשנשא את "משל החממה":

"נוצר מצב חדש בעם ישראל… יותר ויותר אנשים הפסיקו לעבוד והתחילו ללמוד כל היום… הדבר היחידי שמלמדים אותם לעשות זה ללמוד תורה בתנאי חממה. אבל לגידולי חממה יש מחיר. אתה עוטף באופן הרמטי את הפרח בניילון, מדליק לו תאורה 24/7 , מחמם אותו נון סטופ בהסקה מרכזית, ויוצר עבורו מציאות שלא קיימת מחוץ לחממה. והנה פורח לנגד עיניך פרח שנראה יפהפה במהירות מכסימלית. מבחינת חיצונית הוא נראה כל כך יפה שכמעט אין בו שום חסרונות, ממש פרח מושלם. אבל אליה ושלושה קוצים בה: 1) כל הפרחים נורא דומים אחד לשני ביופי המושלם הזה, אין יחודיות, אין שוני, אין עניין, בלי מלח ובלי פלפל; 2) זה פרח שאין לו ריח; 3) זה פרח עדין, מפונק שלא מסוגל להתמודד עם שום קושי. אם רק תכבה את התאורה, אם רק יקרע קצה של ניילון, אם רק תחדור הרוח הקלה ביותר, מיד הפרח הזה יבול…. וזאת לעומת פרח הבר, המתמודד עם הסערות הגועשות והרוחשות בחוץ ויכול להם."[6."אפקט החממה בחינוך החרדי", יוסי איתן; http://www.y-or.co.il/blog/2011/07/20/אפקט-החממה]

קל לראות גם את הדמיון בין ביקורתו של איתן לבין הביקורת שעלתה בשנות ה-70 וה-80 על הטוטאליות של מוסד הקיבוץ, בפרט בכל הקשור לחיי הילדים והנוער.[7.הזכרתי חלק מאותה ביקורת ב"יתרונות וחסרונות הקהילה עבור היחיד"/דעת פרת, גיליון 9, דצמבר 2011] וביחס לשני הגופים, קל להבין שסכנת עבדות הזמן שרירה וקיימת לכל קבוצת אנשים ההופכת את ההשתייכות לקהילה למושא עבודה בפני עצמו – לעגל זהב חדש. אנחנו אולי צריכים את הקהילה, אבל אסור שהיא תהפוך לערך העומד בפני עצמו.

ניפוץ אלילים כחובת שעה

הדיון על עבדות הזמן החל מנקודת מוצא מסויימת – כיצד משתחררים מעבדות הזמן. באופן טבעי, החירות שיוצאת מכאן היא זו שישעיהו ברלין מכנה "חירות שלילית".[8.Two Concepts of Liberty”. Isaiah Berlin, 1958“] על חירות חיובית, ואולי עדיף בניסוחו של רבי יהודה הלוי, "עבדות ה'", לא נאמר דבר. ברם, בדומה לאברהם, גם אני מאמין כי הדרך לאמונה, להתגלות ולחופש מעבדות זמן – עוברת במהלכים מוקדמים של השתחררות מעבודה זרה.

בחברה שבה מידע מופץ בקצב כה מהיר, עולים יותר בקלות גילויים של עבודה זרה – בעבר היה צורך לראות את בני הבליעל באופן אישי או ממש להתגורר בעיר הנידחת,[9.ראה דברים יג, יג-יט; וכן משנה תורה, הלכות עבודה זרה ד לרמב"ם] היום ניתן לצפות בהם ביו-טיוב ובסמארטפונים. דווקא בזמן זה בו עולה מחדש הצורך במנתצי פסלים והורסי מזבחות, צפה ועולה בעיניי דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, אשר איתגר את כל חלקי החברה הישראלית כאשר חשף בפני כל מגזר ומגזר את השתחוותו לעגל הזהב, ומעניין הוא שלא משנה כמה ליבוביץ הרבה להתריס, החברה הישראלית הכירה בתרומתו ורצתה לשמוע את דעתו על סדר היום.

חלק מכוחו של ליבוביץ היה נעוץ בכך שהעצים את הדיכוטומיה המצויה בכל דיון ודיון. דיוניו היו דיונים של "או-או" – או מוסר או דת. או ערכים או צרכים. או דתיות או חילוניות. בדיוק אותם דיונים שתכניות המדרשה, במידה רבה של צדק, מבקשת להיזהר בהם, ולבצע אותם תוך טשטוש הדיכוטומיה והכרה במורכבות.[10.עוד על הסוגייה ראה את הדיון ביני ובין סיגל שטיינברג: "עין (אין) פרת בתל אביב" ו"תל אביב בעיני עין פרת", דעת פרת, גיליון 12, ספטמבר 2012] אם כי אחת לכמה זמן, חייבים לצאת מהמורכבות הזו ולנקוט, לפחות מבחינה תיאורטית, עמדת קצה – כזו שמאפשרת להבחין בצלמים ובפסלים ולשבור אותם לעיני העם. או אז תתקיים בנו הברכה של אלוהים למשה השובר את לוחות הברית – "אשר שברת – יישר כוחך ששברת".[11.רש"י על דברים ל"ד יב.]

מאת

יונתן נבו

יונתן נבו

בוגר אלול ה' עין צורים, מאורס לטל וחבר בלהקת "כמה חברים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.