מחשבות על זיכרון ויציאה לעצמאות

ענבל גרינצוויג

כבר יותר מחודש שאני לוקחת חלק בחבורה מופלאה: חבורה יוצרת עצמאות. יחד עם מוס, יעל ועדי אנחנו מנסים לחשוב כיצד נייצר את העצמאות ממש גם השנה, בתוך כל הנסיבות המוזרות האלו. ובעצם, נעצרתי לחשוב, מה יותר מסמל מתחושת עצמאות את היכולת שלנו כחברה בכלל וכקהילה בפרט, להתמודד עם משברים?

הזמן בו הרגשתי שאני "כל יכולה", שאני יכולה לעשות כרצוני, היה לאחר שאחי התאום אבי נהרג בצוק איתן אי שם בקיץ של לפני 6 שנים. זאת כמובן, לאחר מערבולת של תחושות, שכוללות גם יגון, אבל ועצב. רגשות אלו כפועל יוצא של אובדן או טראומה אינם חדשים לנו. זה המקום הרגשי בו צפוי ולעתים אף מצופה שנהיה. אבל לאחר שנת האבל, זמן התכנסות שההלכה החכימה לתת לאבלים על מנת לחזור בהדרגה לחייהם, ולעכל שהם לעולם לא יהיו אותו דבר, אני דווקא חשתי כל יכולה. התחושה הזו מערבבת בי גאווה ובושה גם יחד – בושה, משום שזה נשמע כאילו "הרווחתי" משהו מהאובדן הכי קשה שחוויתי בחיי, וגאווה, משום שאני יכולה באמת להרגיש את קומתי נזקפת, ואת ליבי מתרחב לו לאיטו. אני יכולה להישאר אני אל מול הכל. האמירה שהכי הפחידה אותי במהלך השבעה הייתה, כשחבר רמז לי שיהיה חבל לא לראות אותי יותר מחייכת. זאת כמובן, הקצנה של חשש מפי אדם אוהב, אבל שמחתי לדעת שהחיוך נשאר אותו חיוך, קצת אחרת.

להמשיך לקרוא מחשבות על זיכרון ויציאה לעצמאות

תובנות על תובנות

מאת: שרה רוזנבאום

שרה רוזנבאום

במהלך השיעור של שי גיליס לפני שבועיים התבקשנו לכתוב תובנה או משפט שמחזיק אותנו בימים קשים בגוגל דוקס משותף ואנונימי. הופתעתי לגלות שהתגובה הראשונה שלי הייתה התנגדות וחוסר רצון לשתף. ניסיתי להבין מה יוצר אצלי את המחסום הזה ופתאום זה היכה בי – אני לא רוצה לשתף בתובנה באופן אנונימי כי אז היא לא תהיה על שמי, לא ידעו שזו אני. הופתעתי מעצמי וקצת התבאסתי על עצמי שזה בכלל מפריע לי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות: האם אני באמת היחידה שחשבה על התובנה הזו? כנראה שלא. וגם אם כן – האם קיבלתי אותה על מנת לשמור אותה לעצמי? על מנת להתפאר בה? כנראה שלא. אם זו תובנה שחיזקה אותי, אז כנראה שהדרך הכי טובה להודות עליה תהיה לשתף אותה כדי שתוכל לחזק גם אחרים. שאלתי את עצמי מה המטרה של תובנות בכלל, ומאיפה הן מגיעות. בעיניי, תובנות יכולות להגיע משלל סיבות ויכולות להגיע בזכות איזה משהו ששמענו, ראינו או הרגשנו, או מתוך איזה לימוד או דיאלוג.

להמשיך לקרוא תובנות על תובנות

מחשבות על תפילה ללא אלוהים, אהבה ומשמעות

ברק הופמן

מאת: ברק הופמן

א. האם יש כזה דבר פילוסופיה של פרידה ושברון לב?

בקיץ של 1882 התאהב ניטשה בלו סלומה, אישה שגברים רבים נשבו בקסמיה. הוא חיזר אחריה באינטנסיביות ואף הציע לה נישואים שלוש פעמים, הצעות שאת כולן דחתה על הסף. לו סלמה נפרדה ממנו והמשיכה בנדודיה יחד עם חברו פאול ראה. ניטשה נכנס לדיכאון שמתוכו כתב את אחד מספריו, שלדעת עצמו היה פסגת יצירתו – 'כה אמר זרתוסטרא'. הספר מתאר את זרתוסטרא המתבודד שיוצא ממערתו לעולם ושופך את חכמתו לכולם, בכך בעצם ניטשה בעצמו מנסה בעזרת חכמתו לצאת מהבדידות שבמערתו הוירטואלית. האם פסגת היצירה אינה מעידה על היצירה כולה? האם כל הפילוסופיה של ניטשה אינה פילוסופיה של שברון לב?

להמשיך לקרוא מחשבות על תפילה ללא אלוהים, אהבה ומשמעות

יצירת שלום בעולם של גוונים

נטלי סינגר

מאת: נטלי סינגר

לאחרונה החלטנו להרים ערב משותף בבית פרת לקהילת 'השותפין' ולמקהלה. מאוד התרגשתי לקראת הערב, לא רק בגלל שלקהילה ולמקהלה יש נוכחות משמעותית בחיי, אלא גם בגלל שתהליך ההתכוננות לקראת הערב הזה (וכך גם כתיבת שורות אלו), גרם לי להבין ששתי הקבוצות האלו היו פעם חלומות בהקיץ שלא הייתי בטוחה שאי פעם יתגשמו.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה ברמה כזו או אחרת, וחיים בשותפות כלשהי ברמה היומיומית. במידה רבה, אני מרגישה שהחלום הזה הולך ומתגשם. חלומי השני, אותו הגשימה המקהלה, היה לשיר ללא בושה, ועם הקול הנמוך שלי, דבר שלא היה לי ברור מאליו.

להמשיך לקרוא יצירת שלום בעולם של גוונים

על דעת המקום ועל דעת הקהל | שיחה על מרחבי קדושה במדרשה

בבתי הפרת התחלנו לגעת בעדינות בנושא של מרחבי הקדושה שלנו במדרשה. כדי להעמיק את השיח ולהרבות קולות, אנחנו מזמינים אתכן ואתכם לצפות בסרטון שבו שירה ברששת, מנהלת ארגון הבוגרים, מציגה את השאלה ביתר בהירות ולספר לנו בתגובות מה אתם חושבים וחושבות.

לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה

עדו ניצן

מאת: עדו ניצן

אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה
לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ

השיר העממי הקצר הזה, שנכתב בשנות העשרה של המאה ה-20 בארץ ישראל, שופך אור על המטרה של הציונות וההתיישבות העובדת – לבנות ולהיבנות. לפזמון עממי אין יוצר, דומה שהוא קם ומופיע, מבטא את המחשבות והתחושות של בני התקופה.
לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים בעולם הממשי. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה, אישית וחברתית, מפתחת חזון וכנפי רוח.
המילה בנייה מופיעה במקורות היהודיים בשני אופנים אלו, אך גם באופן שלישי. בנייה היא גם קיום הדורות הבאים, הצאצאים. בשילוב הבנייה המעשית והרוחנית דואגים לקיום הדורות הבאים.
עם זאת, דומה שהסימטריה, המוצגת בשיר זה בין "לבנות ולהיבנות" כשני אידיאלים בעלי ערך שווה, נשכחה קצת בעשורים הראשונים. בדורות הראשונים לציונות ולהתיישבות, בשל הכורח, עסקנו בעיקר בצד הבונה ולא בצד הנבנה.

להמשיך לקרוא לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ – החזון שנשכח בתקופת הבניה

אילו היינו בסנהדרין

ניצן ריבלין

מאת: ניצן ריבלין

מכות א' יא': סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

באופן נדיר בעיני, מעלה המשנה דיון נורמטיבי. לא מה ישנו ומה אינו, מה אמת ומה שקר – אלא מה רצוי ואיך כדאי. קל לנו האנשים להיות כמו רבי טרפון ורבי עקיבא ולדבר על מה היה אם. מה הייתי עושה אם היה לי את הכוח. אם היו שואלים אותי. אם זה היה באחריותי. אם הייתי ראשת העיר, היה כאן טוב באמת, שלום בין שכנים וטוב עלי אדמות. אם הייתי מקבלת ההחלטות, לא היינו יוצאים למלחמות. אם הייתי אני הקטנה, עלומת השם, הפחדנית – הייתי אני באור הזרקורים, אז באמת הייתי מנצלת אותו לטובה. לא כמו אלה; כמו נושאי הלפיד, אוספי הקולות ומוכרי הסיסמאות.

להמשיך לקרוא אילו היינו בסנהדרין

מ"היהודי החדש" אל "ההתחדשות היהודית": התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

ארז רוכמן

מאת: ארז רוכמן

הקדמה קצרה בתחפושת של התנצלות
מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי? ובייחוד, על איזה רקע היא צמחה ומה הקשר שלה לתפיסות משפיעות אחרות כמו "היהודי החדש" ו"שלילת הגלות"?
כאיש חינוך, כבוגר תואר בהיסטוריה כללית, וכתלמיד לתואר מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל, אני אוהב במיוחד להצביע על אותן מגמות בהיסטוריה, ועל רעיונות שהופיעו בזמנים מסוימים, שמתברר שהייתה להן השפעה ישירה על הביוגרפיה האישית שלי ועל עיצוב החברה שבה אנו חיים. בימים אלה אני מגביר את העיסוק שלי באופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי התהליכים העיקריים שנבעו מהמפגש של היהדות עם העידן המודרני. בעיניי, חשוב מאוד שניטיב להבין אותם דווקא מפני שהתהליכים הללו הם אלו שיצרו גם אותנו, ואת הזהות שלנו ממש.

להמשיך לקרוא מ"היהודי החדש" אל "ההתחדשות היהודית": התפייסות עם העבר כמפתח ליצירת העתיד

"מקום לעצמנו לנבוט": בדידות בחיים המודרנים

הילי אנושי

מאת: הילי אנושי

רגע קצר/ מאיר אריאל
אתמול היינו אני ואשתי אחד
לרגע קצר. אחר כך פנינו איש לעצמו.
אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד
תשוב כי בודד אתה.
והחיה בודדה
והעוף בודד והדג בודד
והעץ בודד, ובודד כל גרגר
כל חלקיק בודד.
והעולם בודד. והשמש בודדה והירד בודד
בודדים בודדים בודדים נטפי המים
הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור
יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

להמשיך לקרוא "מקום לעצמנו לנבוט": בדידות בחיים המודרנים

היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

יוני אלון

מאת: יוני אלון

מי שחווה תכנית או אירוע במדרשה יודע ומכיר היטב שהוא או היא בעצם לוקחים חלק בעולם העמותות. הרי המדרשה איננה עסק פרטי ואיננה עסק ציבורי אלא היא חיה באופן ברור בתוך המגזר השלישי בישראל. עמותות מתקיימות בעיקר מתרומות, במקרים רבים מדובר בתורמים יחידניים אשר מרכז חייהם איננו כאן בארצנו הקטנה. אך אין בכוונתי לכתוב כעת על אותם תורמים גדולים אלא עלינו, 'הקטנים', אלה שלוקחים חלק, מגיעים לאירועים ונרשמים לתוכניות. הייתי רוצה לכתוב עלינו. כיצד אכתוב עלינו? אכתוב תחילה על אנשים הנמצאים רחוק מכאן, מעבר לים.

להמשיך לקרוא היהודים האמריקאים תורמים, הישראלים מתנדבים, האמנם?

מתי אלמד לבחור נכון?

רעות פרקש

מאת: רעות פרקש

נגיד שבאמצע נסיעה שגרתית באוטובוס בירושלים קצת נסדק לכם הלב. ונגיד שזה קורה אחרי ששני מבקרי כרטיסים ערביים מבקשים מהנוסעים להציג כרטיסים, ואחד הנוסעים מתחיל לצעוק עליהם שירדו וילכו למדינת פלסטין שלהם, שם מאחורי הגדר. הוא משפיל אותם במשך דקות ארוכות, בזמן שהם ממתינים לתחנה הבאה כדי לרדת. אף אחד מהנוסעים באוטובוס המלא הזה לא מתערב.
נגיד שאתם רואים את כל זה וכואב לכם הלב – איך הייתם מגיבים? מה הייתם בוחרים לעשות?
להמשיך לקרוא מתי אלמד לבחור נכון?

בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מחשבות על ההצטרפות לעם היהודי בימינו

מאת: רגב בן דוד

רגב בן דוד חבריי וחברותיי בוגרי ובוגרות המדרשה,
בשנים האחרונות, בזמן שלמדתי ולימדתי במדרשה, עסקתי במקביל בגיבוש עמדתי בשאלת הגיור (או ההצטרפות לעם היהודי), באופן שיהלום את תמונת היהדות כפי שאני מבין אותה מתוך בית המדרש שלנו. השבוע יצא לאור במסגרת מכון המחקר מציל"ה נייר העמדה המתאר זאת באופן מקיף, ואני שמח לחלוק איתכם את עיקרי הדברים ולהפנות אתכם ולהפנות אתכם לנייר המלא. השאלה 'כיצד מצטרפים לעם היהודי' נגזרת מהשאלות 'מהי יהדות' ו'מהו יהודי'. מתוך כך, על אמונה בשלושה דברים הנייר עומד: שליהדות תמיד היו ותמיד יהיו פנים רבות; שהזהות היהודית החילונית־מורשתית היא בעלת חשיבות בעבר, בהווה ובעתיד היהודי; ושמוטלת על כולנו האחריות לשימור הלכידות בעם היהודי, אך לא באמצעות כפיית דרך אחת וויתור על הפנים הרבות.
להמשיך לקרוא בית משותף וגיור חילוני מורשתי

מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן

דני סגל

מאת: דני סגל

 

"אוֹתוֹ בֹּקֶר אָבִיב
צָמְחוּ לַשָּׁמַיִם כְּנָפַיִם.
וְּבְנוַּדם מַעֲרָבָה
אָמְרוּ הַשָּׁמַיִם הַחַיִּים
אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ:
"אֱלֹהֵינוּ,
הַבִיאֵנוּ בְּשָׁלוֹם אֶל מֵעֶבֶר לָיָּם ,
אֶל מֵעֶבֶר לַתְּהוֹם,
וּלְעֵת סְתָו הַחֲזִירֵנוּ
אֶל הָאֶרֶץ הַקְּטַנָּה הַזֹּאת,
שֶׁשָּׁמְעָה אַל שִׁירֵינוּ" (משירי ציון, לאה גולדברג, שירים ב´, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

להמשיך לקרוא מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן

אומרים ישנה ארץ

ערן בן יהודה

מאת: ערן בן יהודה

הרבה כעס הופנה לקהילת הלהט"ב שקיימה את המחאה שלה בט' באב, על כך שהם לא מכבדים את היום שכה חשוב להרבה אנשים. בניגוד לזאת, לדעתי שאין יום מתאים מתשעה באב לקיים מחאה אזרחית. דווקא ביום בו חרבה ירושלים, ובית המקדש נהרס ראוי לקיים מאבק על הצביון השוויוני והליברלי של מדינת ישראל. המחאה החברתית של הקול הליברלי במדינה מתאימה לתשעה באב משום שירושלים לא חרבה בגלל שנאת חינם, אלא בגלל קיצונית דתית ופוליטית

השבוע, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושת חנק, בימים האחרונים נראה כי המדינה מסמנת אותי וכשכמותי והרגשתי מיעוט חלש ונרדף. בצירוף מקרים יוצא דופן במשך יומיים אושרו זה אחר זה מספר חוקים ואירועים שאותי אישית מדאיגים. זה התחיל עם חוק "שוברים שתיקה", המשיך עם "חוק הפונדקאות", טיפס לשיא עם "חוק הלאום". הקירות החלו לסגור עלי ותחושת המחנק התעצמה כשנודע על עיכובו לחקירה של הרב דובי חיון על כך שחיתן מחוץ לרבנות. ייתכן שהרצף הזה הוא מקרי, ייתכן שהרצף הזה מבורך בעיני חלק מתושבי מדינת ישראל, אך בעייני- בין כל אלו עובר חוט תיל שמצמצם את קיומי כאזרח במדינה דמוקרטית.

להמשיך לקרוא אומרים ישנה ארץ

ט' באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

רגב בן דוד

הציבור החילוני לא אמור לציית לכללי ההלכה בט' באב. יש ליצוק למועד זה את המשמעות הרלוונטית לציונות החילונית, וזה צריך לקרות מתוך השתייכות ולקיחת אחריות.

מדבקות 'פתוח בט' באב' במסעדות חוללו דיון ציבורי על היחס ליום זה בימינו, ובפרט בציבור החילוני. הנפקת המדבקות נובעת מתחושת חלק מהחילונים שהם הפכו מהגמוניה למיעוט מקופח. מכיוון שלפחות חלק מטענותיהם מבוסס, אפשר להיות אמפתיים כלפי הרצון להביע בריש גלי עמדה חילונית גאה, כשם שדורשים בעלי תודעת נרדפות אחרים בישראל. אבל להתנהלות כ'מדינת כל מקופחיה' יש מחיר, ובטווח הארוך שיח זה לא יביא לפתרונות המיוחלים. מלבד זאת, המדבקות אף אינן משקפות את העמדה היהודית-חילונית הרצויה, בעיניי לפחות, ביחס לט' באב.

דרכים שונות של חילון
בראשית ימי התנועה הציונית התחרו זה בזה שלושה חזונות של חילון. את היהודי מהשטעטל חלם הרצל להפוך לאזרח העולם, מערבי ומתקדם; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכּונה "ניטשה העברי", שאף להפוך אותו לעברי אותנטי, טבעי, תנ"כי; אך אחד-העם טען שמשמעות החילון היא הפיכת היהודי האדוק בדתו ליהודי מסור ללאומיותו, גאה ביהדותו כמורשת לאומית ולא כדת. "'חבת־ציון' זאת," הכריז, "אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז". לשיטתו, היהודי החילוני (ניתן לכנותו גם 'החילוני המורשתי') אינו מתנער מט' באב, אלא מפרש אותו דרך משקפיים לאומיים. להמשיך לקרוא ט' באב – לא להֲדָתָה, כן ליַהְדָתָה

אם פונדקאית

שלומית ראונר-רוזיצקי

מאת: שלומית ראונר

בימים האחרונים, בעקבות חוק הפונדקאיות בעיקר, עולה לדיון סוגיית הפונדקאות. מיותר לציין שאני תומכת בפונדקאות לזוגות להט"בים ומקווה שזה עוד יגיע, אבל לא על זה הדיון.
בקבוצות פמיניסטיות אני פוגשת שוב ושוב את טענות לגבי "ניצול", לגבי "תעשיה", וכן את הטענה ש"לקרוע את הילד ממי שהולידה אותו זו צלקת נפשית ליולדת".
אז שלום, הרשו לי לספר לכם: אני בדרך להיות פונדקאית (תחזיקו לי אצבעות. כבר שנה וחצי בתהליך ונראה שסוף סוף מתקדם!), ואני גם אשה פמיניסטית, פעילה חברתית, מעט משכילה ובלי קשיים כלכליים, תודה לאל.

למה אני רוצה להיות אם פונדקאית? זה התחיל מחברה שהיתה זקוקה לפונדקאית, והבנתי שזה משהו עצום, בלתי נתפס, שאני יכולה לעשות למענה. בורכתי בהריונות קלים ולידות נפלאות. יש נשים שאין להן הברכה הזו, לא רק של הריונות ולידות קלים – של הריונות ולידות בכלל. מאחר שמסיבות דתיות אשה נשואה לא היתה אופציה עבור חברתי, האפשרות ירדה מהפרק, אך נשארה בתודעה. חשבתי לעצמי, חברה או לא, יש עוד מאות נשים בארץ שנשבר להן הלב חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ואני יכולה להאיר את ימיהן.

להמשיך לקרוא אם פונדקאית

על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

אורן וינטראוב

מאת: אורן וינטראוב

השתתפתי במלחמת צוק איתן כלוחם, ויצאתי כמו רבים אחרים עם פוסט-טראומה. השנים אחרי המלחמה היוו זמן של התבגרות, התפתחות, ובו-בזמן גם טיפול וההתמודדות עם המשבר. קשה לי לנתק את התהליך שעברתי כאדם, מן התהליך השיקומי בו אני עוסק מדי יום. נוסף על כן, זהו חלק מטבעי לנסות לקשר את החוויה האישית שלי למציאות בכלל; בכל אדם משתקפים האנושות והעולם בכלל, ולכן החוויה שלי מאפשרת לי לחרוג מחוץ לגבולות עצמי ועשויה לשפוך אור על אמת גדולה יותר.
בתוך הבירור הפילוסופי חסר המנוח הזה, ביקשתי למצוא פשר בסבל הרב שחוויתי בעקבות האירועים הקשים במלחמה. הטראומה במהותה, חובקת ומשפיעה על כל תחומי החיים, ונצרבת עמוק בגוף ובנפש. מה שריתק אותי יותר מכל הוא, שמעבר לזכרון הרגעים מעוררי האימה ששבו והציפו את עיני-רוחי בתחום המחשבה, גם הגוף שלי סיגל לעצמו דפוסים והרגלים של חרדה וחוסר נחת. הגוף שלי שידר לי שהוא נמצא במצוקה, שאני צריך להיזהר ולהיכנס למגננה, בגלל שהוא המשיך לחוות את הזעזוע, זמן-רב אחרי שיצאתי מכלל סכנה. מתוך כך למדתי על הקשר העמוק והמדהים של הגוף והנפש, שהיה אמור להיות מובן מאליו, לולא התפיסה המערבית-מדעית שאוחזת בתרבות שלנו ומנתקת בין השכל ליתר הווייתנו.

הייתי רוצה לשתף אתכם בתובנותיי אודות טבעם של הזיכרון והטראומה, וכיצד דווקא בהבנת הסבל – אנו עשויים לגדול כבני-אדם.

להמשיך לקרוא על זיכרון, פוסט-טראומה, וצמיחה רוחנית

מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

מאת: ראובן חורון

ראובן חורון

אני זוכר איך כשהייתי ילד הכל נראה לי פשוט כל כך. כשהיו בחירות, חשבתי שכל אחד שומע את דברי המועמדים השונים, בוחן את מצעי המפלגות ועל סמך כל אלה מקבל החלטה מושכלת ושקולה באיזה מועמד לבחור. העולם נראה פשוט וברור. היה לי מאוד מוזר לשמוע למשל, שכדי לקבל תואר באוניברסיטה צריך ללמוד במשך שלוש או ארבע שנים. לא הבנתי אז מה יש ללמוד כל כך הרבה.
כיום כל זה נראה לי מצחיק. אחרי מספר שנים של לימודים באוניברסיטה, אני מבין כמה מעט אני יודע על העולם. אני מבין היטב, במידה רבה של צער, שגם אם אשקיע עשרות שנים בלימודים, עדיין אדע ואבין רק פסיק קטן על העולם. העולם אכן מורכב, נדמה לי שכולם מבינים זאת בשלב כלשהו. לכן, כל אדם בוחר לו בסופו של דבר תחום התמקצעות צר, כל הכלכלה המודרנית מתבססת על כך. למשל, בעת קניית דירה, רובנו נעזר בעורך דין, את הילדים נשלח לבית הספר לקבל חינוך וידע מהמורים, ובעת הצורך, במידה שיש לנו בעיה רפואית, נפנה לרופא כדי לקבל ייעוץ וטיפול.

בשנים האחרונות הולך ונעשה לי יותר ויותר ברור כמה גם המציאות הפוליטית מורכבת (כאשר הכוונה היא לנושאים הקשורים למדיניות חוץ, פוליטיקה פנימית, החלטות כלכליות, דעות וערכים רווחים בחברה וכדומה). אנסה להמחיש את המורכבות הזאת בעזרת הקבלה לגוף האדם. הגוף מורכב ממספר עצום של מערכות החל מרמת התא, ממשיך ברמת האיבר וכלה בגוף השלם. למערכות אלה השפעות הדדיות אחת על השנייה, ולכן הבנה של מערכת מסוימת לא מספיקה ויש להבין את מכלול ההשפעות ההדדיות בין המערכות השונות. השפעות אלה מורכבות בצורה יוצאת דופן, ולכן למרות ההתקדמות המשמעותית של הרפואה בעשורים האחרונים, עדיין רב הנסתר על הגלוי.

להמשיך לקרוא מחשבות על מקום הרגש והתבונה בפוליטיקה

עידן השקיפות המוחלטת

מאת: מיכה גודמן

בני האדם נולדים ערומים ולאורך כל שנות הילדות המוקדמות הם מסתובבים חשופים ללא בושה, ללא חשש וללא צורך ללבוש בגדים. על פי הסיפור המקראי, עירום לא מאפיין רק את הילדות של בני האדם אלא את הילדות של האנושות. בדומה לילדים שמתבגרים ומתלבשים כך האנושות, שמיוצגת דרך הדמויות של אדם וחווה, התבגרה והחלה להתלבש. היא אכלה מפרי עץ הדעת, פיתחה מבוכה חברתית והחלה להסתתר מאחורי עלי התאנה.

מה הקשר בין מבוכה חברתית לאכילה מעץ הדעת? על פי הפירוש של רמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התשובה טמונה בשם המלא שלו – ״עץ הדעת טוב ורע״. ידיעת טוב ורע היא פעולת השיפוט האנושי, האכילה מן העץ היא מטפורה להתפתחות השיפוט. רמב״ם מבחין בין שתי פעולות קוגניטיביות – הבנה ושיפוט. כשאנחנו מנסים להבין, אנחנו מנסים להבחין בין אמת לשקר. כשאנחנו מפעילים שיפוט אנחנו מנסים לדעת מה טוב ומה רע. קודם לאכילה מעץ הדעת בני האדם חיפשו את האמת וניסו להבין את העולם, לאחר האכילה מעץ הדעת הם החלו גם לשפוט אותו.

להמשיך לקרוא עידן השקיפות המוחלטת

על צניעות ישנה ומהותנות חדשה

מאת: עדן ויזלמן, רכזת בית פרת הירושלמי

עדן ויזלמן
לפני כמה שבועות התכנסנו בסלון של קרן לערב נשים של גרעין השותפין הירושלמי. בפתיחת הערב נתבקשנו לכתוב על פתק קטן מהי נשיות לדעתנו. מיד התקבץ לו אוסף של פתקים מלאי כנות ועומק, מהם התגלגלנו לשיחה אישית ועוצמתית על ההגדרות של נשיות וגבריות. במהלך השיחה המעניינת הזו, שמתי לב להנחת יסוד דרמטית, שיושבת לדעתי בבסיס שיחות רבות שלנו על ההגדרות למושגים המורכבים הללו. אנו נוטים במקרים רבים להניח, אולי בלי לשים לב, שאלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים הם מהותיים ביסודם, ושקיימת מהות "גברית" ומהות "נשית", ככל הנראה אינם חותרים לשינוי המציאות החברתית בהקשר של תפקידים מגדריים. ולעומתם, אלו המאמינים שההבדלים בין גברים לנשים מושתתים בעיקרם על הבניות חברתיות, שואפים ככל הנראה לשינוי משמעותי של המצב הקיים. אני רוצה להפנות את הזרקור אל אותה הנחה בסיסית, להטיל בה ספק ולהציע אלטרנטיבה.

בדרך כלל כשאנו מדברים על תפיסה מהותנית בהקשר של מגדר, הכוונה באופן כללי לכך שאוסף של מאפיינים מסוימים מגדיר מהי "נשיות", ואוסף מאפיינים אחר, מגדיר "גבריות". חשוב לי לערער על הטענה שמי שמחזיק בתפיסה מהותנית בנוגע למושגים של "נשיות" ו"גבריות", ככל הנראה איננו חותר לשינוי המציאות החברתית בסוגיות מגדריות, ולהציע שיש מקום למהותנות אחרת. ניתן להאמין ש"גבריות" ו"נשיות" הם מושגים מהותיים, אבל יחד עם זאת, שאין ביכולתנו לעמוד על אותן המהויות או להגדיר אותן באופן מלא או קבוע. במילים אחרות, ברצוני להצביע על כך שמהותנות איננה שקולה לוודאות, ואולי הפתח הזה של אי הוודאות – הוא כל העניין.

להמשיך לקרוא על צניעות ישנה ומהותנות חדשה